דוגמא לתמלול הרצאה

מרצה: בסדר. אז, אנחנו מדברים על מאגיה וכישוף. קודם כל, מאגיה וכישוף זה אותו דבר, זה סתם נשמע יפה מאגיה וכישוף במקרא. אז אין לנו, אין בעצם הבדל בין מאגיה וכישוף, פשוט המונח הלועזי והמונח העברי. מקרא, נכון כולם יודעים מה זה?

דוברת מהקהל: תורה.

מרצה: זה התנ"ך.

דוברת מהקהל: כל התנ"ך.

מרצה: כל התנ"ך. מקרא זה פשוט שם שהוא לא בראשי תיבות, שהתנ"ך זה בעצם שם של קורפוס ספרותי, מבראשית עד עזרא ונחמיה. עכשיו, מה זה מאגיה? … המאגיה, צריכים להגדיר על מה אנחנו מדברים. אז מאגיה זה דרך, דרכים להשפיע על המציאות. מה שצריך להבין לגבי מאגיה זה שהיא נתפסת ממש כמו חוקי טבע. מה הכוונה? כמו שיש לנו חוקי מכניקה שמסבירים לנו איך גופים נעים ומפעילים אנרגיה אחד על השני, וחוקי כימיה שמסבירים לנו איך חומרים מגיבים אחד אל השני, ויוצרים ריאקציות. וחוקי אופטיקה שמסבירים איך האור נשבר ומופק וכן הלאה. אותו דבר המאגיה, היא פשוט סט של חוקים שהם חוקי טבע לכל דבר. כן?

דוברת מהקהל: לא יודעת. כאן יש, טוב, תמשיך, לא משנה.

מרצה: השאלה אם אנשים מאמינים בחוקים האלה או לא היא שאלה אחרת. אוקיי? אבל ההגדרה של מאגיה היא פשוט סט של חוקים שהם חוקי טבע.

דוברת מהקהל: אתה מאמין בכל? אתה מאמין באסטרולוגיה? אתה מאמין בהומאופתיה?

מרצה: שוב, אני לא נכנס לשאלה האם זה נכון או לא.

דוברת מהקהל: … הומאופתיה ואסטרולוגיה.

מרצה: אני לא, אני לא נכנס לשאלה אם זה נכון או לא.

דוברת מהקהל: אני מאמינה בהומאופתיה. לא מאמינה באסטרולוגיה.

מרצה: רגע, שנייה. אני לא נכנס לשאלה אם זה נכון או לא.

דוברת מהקהל: אבל אתה אמרת שיש אנשים שהם מאמינים, זה חוק טבע. אם אתה מאמין או לא זה סיפור אחר.

מרצה: נכון.

דוברת מהקהל: פה יש לי עם זה בעיה. אבל תמשיך. סליחה, אני, זה.

מרצה: אוקיי. לא, אנחנו נפתור את הבעיה הזאת. אני אגיד לך למה, השאלה האם זה נכון או לא היא לא רלוונטית. אם זה נכון או לא במציאות. נאמר את זה ככה, בעיני מי שמאמין במאגיה המאגיה היא חוקי טבע. אוקיי?

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: המאגיה היא חוקי טבע. למה זה חשוב להבין את זה? כי זה שזה חוקי טבע אנחנו מבינים שהמאגיה היא נפרדת מעבודת אלוהים, או עבודת אלילים. אוקיי? זאת אומרת, בעבודת אלילים יש איזו שהיא ישות שמתווכת בין הפעולות של האדם לבין התוצאה במציאות. כן? נכון, הבן אדם מתפלל לאיזה שהוא אל, או שהוא מקריב לו, מתחנף אליו, מקריב לו את הקורבן, או שהוא עושה כל מיני פעולות, ואז האל הזה כביכול אמור להשתכנע ולעשות את אותו הדבר שהבן אדם מבקש, זה מתווך. במאגיה זה לא ככה. במאגיה הפעולה היא באופן ישיר משפיעה על המציאות. אוקיי? לכן אני אומר, זה לא משנה אם את מאמינה בזה או לא, אבל בעיני מי שמאמין בזה זה, ההשפעה היא ישירה, היא לא מתווכת על ידי איזה שהוא ישות.

דוברת מהקהל: בוא נחשוב מה זה מאגיה. מאגיה זה סט של קללות? נגיד.

מרצה: לא, זה סט של חוקים, שהיום אנחנו … החוקים עצמם. בדיוק כמו שהסברתי. מה זה כימיה? זה איזה שהוא סט של חוקים שגילו אותם, נכון?

דוברת מהקהל: כישופים, בחישה בסיר גדול, אדים, כל זה זה מאגיה? מה זה מאגיה?

מרצה: עוד לא נכנסנו לתוך החוקים האלה.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: בינתיים רק הגדרנו שזה חוקים. אוקיי? התוכן אנחנו עוד מעט נגיע. אוקיי. אז, אז קודם כל ראינו שמאגיה היא נפרדת מעבודת אלילים. אבל מאגיה גם יכולה להיות מבוצעת באותו זמן שמבוצעת עבודת אלילים. זאת אומרת, המכשף יכול פשוט לפעול בשתי דרכים בו-זמנית. אוקיי? הוא יכול לעשות איזו שהיא פעולה מאגית, וגם להתפלל לאיזה שהוא אל, או להקריב קורבן לאל. שניהם לעשות אותם באותו זמן, אבל אנחנו עדיין נפריד בין האספקט המאגי בפעולה שלו לבין האספקט של העבודת אלילים. אוקיי? עוד משהו שחשוב להפריד מאגיה, זה מכל מיני מעשי ניסים שיש לנו בתנ"ך. יש לנו מעשי ניסים שהם נקרא, אני קורא לזה פירוטכניקה. כל מיני פעלולים כאלה. כמו למשל, מטה שהופך לנחש. יש לנו מים שיוצאים מסלע, יש לנו, … שמים, לפני שהוא עולה לשמים הוא גם מחיה איזה ילד, משחק אותה ישו פתאום. כל מיני שטויות כאלה. כל הפעלולים.

דוברת מהקהל: זה פירוטכניקה.

מרצה: זה פירוטכניקה, זה מעשי ניסים, וזה גם לא קשור במאגיה. שוב, כמו עם עבודת אלילים, יכול להיות גם מעשה שהוא משולב. זאת אומרת, בתוך הטקס המאגי הוא יעשה קצת פירוטכניקה וקצת זה, זה יכול להיות משולב. למרות שבד"כ זה סוג ספרותי אחר.

דוברת מהקהל: ספרותי אמרת?

מרצה: בד"כ זה לא אותם סיפורים.

דוברת מהקהל: אז מה, זה fiction בעצם.

מרצה: נכון, נכון. הסיפורים על הניסים והנפלאות הם בד"כ, לא תמיד, אבל לפעמים הם יהיו בז'אנר ספרותי אחר מהסיפורים המאגיים.

דוברת מהקהל: אז אנחנו מדברים בכלל על ספרות?

מרצה: כן, המאגיה במקרא. הכל. במקרא. מקרא זה קורפוס ספרותי.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: אז אנחנו בספרות.

דוברת מהקהל: תחשבי על זה … כולנו קראנו את התנ"ך, מן הסתם,

דוברת מהקהל: אנחנו מדברים על הקטעים ה-, כישופיים.

מרצה: כן. עכשיו, מה היחס בתנ"ך למאגיה?

דוברת מהקהל: שלילי.

מרצה: אוקיי. את יכולה לפרט?

דוברת מהקהל: כל מיני, שאול המלך שהלך לבעלת האוב שם, זה לא, אולי היינו ילדים, זה נראה לי כמו, אולי המורה עשתה "צה, צה, צה", אני לא יודעת, זה נראה לי כמו, סתם קפצתי.

מרצה: אז בסיפור שם באמת מצטייר באופן שלילי. אתן זוכרות עוד משהו? אוקיי. בוא נפתח שקופית ראשונה.

דוברת מהקהל: רציתי להגיד,

מרצה: הבאתי לכם קצת ציטוטים שאנחנו יכולים לראות שהיחס הוא באמת היה שלילי, ושהיה גם איסור מפורש. אנחנו רואים "מכשפה לא תחיה". וגם "לא ימצא בך מעביר … באש. "קוסם קסמים ואונן ומנחש, ומכשף. … ושואל אוב, וידעונים ודורש אל המתים". זאת אומרת, זה איסור מפורש שהיו סוגים מאד מסוימים של כישופים. ויש לנו גם איסורים מפורשים, כמו למעלה. וגם איסורים משתמעים. שאנחנו קוראים "ויתחפש שאול", באמצע הפסקה. "ויתחפש שאול, וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני האנשים", זאת אומרת, הוא מנסה להסתיר את זה. אז אנחנו מבינים את זה כיחס שלילי משתמע. פה כביכול לא נאמר במפורש. אבל מההתנהגות שלו אנחנו מבינים שהיחס לזה הוא שלילי. ואח"כ אפילו בתוך הסיפור הזה בכל זאת יש אזכור של האיסור המפורש. כשהיא אומרת "ותאמר האישה אליו הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול, אשר הכרית את האובות ואת הידעונים מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני". זאת אומרת יש איסור מוות, עונש מוות על עיסוק בדברים האלה.

דוברת מהקהל: סליחה, לא.

מרצה: אוקיי, אז אנחנו רואים שהיחס הוא שלילי, זה משהו אסור, זה משהו שלא לגיטימי לעשות אותו. אבל האם זה משהו שעובד, או לא עובד?

דוברת מהקהל: עובדה שהוא הלך.

דוברת מהקהל: עובד.

מרצה: עובד, בדיוק. ובמשך כל התנ"ך אין אפילו מקום אחד שכתוב על מאגיה שהיא לא עובדת. ויותר מזה, בכל המקומות שכן מוזכרים מעשים מאגיים הם תמיד מצליחים. זאת אומרת, מאגיה מוצגת כדבר, בתנ"ך, כדבר שעובד. הוא פשוט אסור. אסור למי? לישראלים, לבני ישראל.

דוברת מהקהל: אבל כתוב למה הוא אסור?

מרצה: לא, לא כתוב למה. כתוב במקומות מסוימים תועבה, לא כתוב למה. כתוב שזה דבר שאסור. אבל בשום מקום לא כתוב שזה לא עובד, ובכל הפעמים שיש טקס מאגי, הוא עובד. למה לפעמים זה מבלבל? כי הרבה פעמים כתוב על עבודת אלילים שזה לא עובד. אנשים לפעמים מתבלבלים, כי יש לפעמים קצת דמיון בעבודה עם פסלים, זה נתפס כמשהו מאגי, אבל לא, זה עבודת אלילים. ועל זה כתוב במפורש שזה לא עובד. אבל על מאגיה, בשום מקום לא כתוב שזה לא עובד. עכשיו, לגבי האיסור, והיחס השלילי למאגיה, אנחנו רואים אותו בטקסטים היותר מאוחרים. זאת אומרת, לא תמיד היחס היה שלילי למאגיה. למעשה, יש תנועה בין דבר שהוא לגיטימי לחלוטין, ונעשה גם על ידי מלכים ומנהיגים רוחניים. למצב ביניים של איזה שהוא יחס שלילי, כמשהו לא ראוי אבל בלי איסור מפורש. ועד משלב מסוים איסור מפורש וגורף לעסוק במאגיה. מה שצריך להבין לגבי הטקסטים המקראיים זה שזה לא נכתב על פי הסדר. זאת אומרת, זה לא שעד ספר במדבר זה נחשב דבר לגיטימי לחלוטין, ומאז מתחיל יחס שלילי, ופתאום בספר שמואל זה נעשה דבר אסור. אלא ברוב הספרים יש לנו גרעין של טקסט קדום שמשקף תקופה שבה המאגיה היתה לגיטימית לחלוטין, היא היתה על ידי מלכים ומנהיגים רוחניים. אחרי איזה שכבה של עורכים שערכו את הסיפורים האלה, הוסיפו ושינו ושיקפה יחס שלילי. ובסופו של דבר שכבה אחרונה של עורכים שבעיניהם זה היה דבר אסור ומגונה לחלוטין, והם שוב פעם שכתבו את הסיפורים. להוציא מהם כל זכר של מאגיה. לא בכל הספרים במקרא יש לנו את כל שלוש השכבות האלה. אבל השכבה האחרונה, בגלל שהיא מאוחרת, היא כן נמצאת בכולם. בחלק מהספרים יש לנו, זה גם מהשכבות הקודמות.

עכשיו, טיפה לגבי התוכן. מה זה מאגיה, שאלת, נכון? אז יש לנו, אחד מהסוגים הנפוצים של מאגיה בתנ"ך, ובמזרח הקדום בכלל, זה מאגיה סימפתטית. מאגיה שעובדת על העיקרון של הדומה גורר את הדומה. דוגמא הכי נפוצה למאגיה סימפתטית,

דוברת מהקהל: הומאופתיה.

מרצה: הדוגמא הכי נפוצה למאגיה סימפתטית שהיא נסך מים להורדת גשם. נסך מים זה פשוט שפיכה של מים, ובגלל שזה מדמה גשם אז מוריד גשם. עוד שיטה נפוצה בתנ"ך ובמזרח הקדום היא נקראת השבעות. השבעות זה לא מה שאנחנו רגילים מלשון שבועה, אלא זה כישופים שמתבססים על המספר 7, בד"כ, לפעמים זה מספרים אחרים. זה חזרה על משהו שבעצם כמו מהפנטת את המציאות ובסוף המציאות עושה את זה לבד, גם בלי שאנחנו עושים את זה. ויש שונות, יש כישופים שאי אפשר לסווג אותם לאיזה שהוא סוג מסוים. עכשיו בוא נעזוב רגע את המאגיה, ואני רוצה לדבר אתכם על סרטי פעולה אמריקאיים. יצא לכם לראות לאחרונה?

דוברת מהקהל: כל הזמן.

מרצה: כל הזמן.

דוברת מהקהל: את לא?

דוברת מהקהל: אני אף פעם. …

מרצה: אולי לפעמים יוצא לראות. אז אוקיי. בסרטי פעולה תמיד באיזה שהוא שלב הגיבור מגיע למסקנה שהוא צריך איזה שהוא חפץ שבעזרת החפץ הזה הוא יוכל להביס את הרעים.

דוברת מהקהל: קוראים לזה רובה. סתם, אני לא,

מרצה: זה בד"כ דווקא לא יהיה רובה, ואם זה יהיה רובה זה יהיה רובה מאד ספציפי. בסרטים היותר עכשוויים זה בד"כ יהיה איזה שהוא דיסק-און-קי, נכון? שמכיל מידע שבעזרתו הוא יוכל להביס את האויבים. ואם הוא רק יצליח להשיג את הדיסק-און-קי הזה ולהביא אותו לאיש המחשבים שלו הוא יעשה שם איזו שהיא פעולה, שבזכות זה יחליש את האויבים, ואז הוא יוכל לנצח אותם. נכון? מוכר?

דוברת מהקהל: זה יותר לכיוון של פנטזיה. שר הטבעות.

מרצה: נכון, שם יש את זה עם חפץ קסום. נכון?

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: אבל בסרטי פעולה אנחנו נראה את זה בד"כ עם חפץ שכאילו הוא באמת צריך אותו בשביל להחליש את האויבים. הוא יגנוב את הדיסק-און-קי הזה ואז האיש מחשבים שלו יעשה איזו שהיא פעולה. נניח זה יכול להיות שהוא, שהיה שם תוכניות של הבניין, ואז הוא ינעל אותם בפנים, ואז הם לא יוכלו להגשים את התוכניות שלהם. או שיש שם איזה קודים ובאמצעות זה הוא ינקה להם את הכסף,

דוברת מהקהל: את חשבון הבנק.

מרצה: את חשבון הבנק, ואז זה ישתק אותם. נכון, כל מיני דברים כאלה. אממה, איפה החפץ הזה נמצא?

דוברת מהקהל: אצל האויב, בכיס של האישה של האויב.

מרצה: הוא נמצא אצל האויב. בד"כ הוא יהיה במשרד של האויב שהוא בתוך בניין משרדים ממוגן, נכון? ואיפה במשרד? בתוך כספת, בד"כ. נכון? אז הגיבור שלנו מצליח להתפרץ לבניין המשרדים של האויבים, דרך התעלות אוורור, והוא נכנס למשרד, הוא מצליח לפרוץ את הכספת, לוקח את הזה, מביא אותו לאיש מחשבים שלו. ההוא עושה את הפעולה הזאת שזה, ואז אמנם נכון, הקרב עם אנמסיס, הוא עוד לא סיים את הזה. אבל עכשיו זה כבר יהיה לו הרבה יותר קל, כי משהו הוא עשה. אז אנחנו שמים לב שבין החפץ הזה שהוא צריך לגנוב אותו, לקחת אותו מהאויבים, לבין המשימה שלו יש קשר רציונלי. נכון? האיש מחשבים זקוק לזה בשביל לבצע את אותו זה. עכשיו, כמו שאת אומרת, בספרי פנטזיה בד"כ עדיין הוא יצטרך לגנוב את החרב של הרעים. נכון? צריך לגנוב את החרב של האנמסיס, אבל כאן הקשר הוא מאגי. נכון? כי זו חרב קסומה.

דוברת מהקהל: נכון.

מרצה: ורק החרב הזאת, רק בעזרתה הוא יוכל לנצח את האויבים.

דוברת מהקהל: בשר הטבעות, וגם בשולחן העגול עם ארתור.

מרצה: זה בכל אגדה.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: זה בחלק מהמבנה של אגדה, זה בכל אגדה. אוקיי? אז נכון? רק באמצעות החרב הזאת הוא יוכל לנצח את האנמסיס שלו. עכשיו נקפוץ בכוונה הרבה אחורה, לכישופי וודו. מכירות? איך עובד כישוף וודו? מישהי רוצה להסביר?

דוברת מהקהל: עם הבובה, מרחוק. נועצים בבובה,

מרצה: אם רוצים להרוג אותו אז נועצים. אם רוצים למלא אותו באהבה אז מחבקים אותו. זה לא משנה מה עושים. אבל איך זה עובד? תזכירי לי את הכישוף.

דוברת מהקהל: לא יודעת.

מרצה: איך, כאילו, מה עושים?

דוברת מהקהל: נועצים סיכה.

מרצה: אוקיי, אז יש לי בובה, ומה חסר? אני אגיד, ואז אתן תגידו "אה, ידעתי".

דוברת מהקהל: לא נגיד.

מרצה: אז כמובן שהבובה היא לא יודעת שהיא מייצגת את אותו, כדי שהיא תייצג את אותו זה קיים מה שאנחנו צריכים,

דוברת מהקהל: …

מרצה: לא מספיק, אנחנו צריכים איזה שהוא משהו מאותו בן אדם, בד"כ זה יהיה או ציפורניים או קבוצת שיער. מאותו בן אדם.

דוברת מהקהל: בגלל זה זה לא עבד.

מרצה: שמים או דם או משהו מאותו בן אדם, ואז שמים את זה בבובה, ואז הבובה בעצם הופכת לבובת וודו שאפשר לעשות איתה מה שרוצים. ובחברות שבהן השתמשו בכישופי וודו במלחמות אז אשכרה אנשים היו מתפרצים למחנה של האויב, מתגנבים בלילה, גוזזים קצת שיער למפקד של ה-

דוברת מהקהל: אז אפשר באותה הזדמנות להרוג אותו ודי. אני סתם מציעה.

מרצה: גוזזים קצת שיער מהזה, מביאים אותו למכשפה. המכשפה היתה עושה טקסים, וזה כמובן עזר להם אח"כ לנצח בקרב. אז אנחנו רואים שמקשר שהוא כאילו רציונאלי בין אותו דיסק-און-קי שהוא גנב, עברנו לקשר שהוא מאגי עם החרב עם כוחות הקסם, לקשר שהוא לא כלפי החפץ עצמו אלא כלפי הפעולה. זאת אומרת, בעצם הלקיחה של אותו חפץ, אני לוקח את הכוח של היריב. ואז אני יכול להשתמש בו.

עכשיו אני רוצה לקרוא סיפור קצת מוזר. מי רוצה לקרוא סיפור מוזר?

דוברת מהקהל: איפה?

מרצה: עברנו שקופית אחת. מי רוצה לקרוא? אף אחת לא רוצה לקרוא לנו?

דוברת מהקהל: "וירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל קציר, אל דוד, אל מערכת … וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, ודוד אז במצודה, הוא מצא פלשתים אז בית לחם. וית… דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלושה", אני לא יכולה, אני רוצה כל פעם את הגששים.

(צוחקים)

דוברת מהקהל: "ויבקעו שלושת הגברים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, ויסעו ויבואו אל דוד, ולא אווה לשתותם. ויסך אותם ליהוה, ויאמר חלילה לאדוני מלעשות כזאת, הגם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אווה לשתותם. אלה עשו שלושת הגיבורים".

דוברת מהקהל: לא זוכרת את זה, באמת מוזר.

מרצה: זה הסיפור המפורסם של מים לדוד המלך, נכון? שכביכול, זה סיפור מאד מוזר, כי כביכול דוד באמצע מלחמה, הרקע הוא מלחמה עם פלשתים, בין דוד לבין פלשתים. מלחמה, פלשתים בבית לחם, דוד בעדולם, ופתאום בא לו מים, מאיפה? דווקא משם. עכשיו, לא מספיק שבא לו מים דווקא משם, והגיבורים האלה במקום להגיד לו "תשמע, דוד, שם האויבים שלנו, עכשיו, תחכה, נצא". לא, הם הולכים ומביאים לו את המים, ואז,

דוברת מהקהל: הוא לא רוצה לשתות.

מרצה: ואז הוא לא רוצה לשתות אותם. למה? כי מה? סיכנתם את החיים שלכם בשביל מים, ואני אשתה אותם? לא, אני לא אשתה. סיפור מאד מאד מוזר, בכל השתלשלות העניינים. הסיפור הזה מוזר מראשיתו ועד סופו. מה שגורם לנו לחשוד שאולי הסיפור הזה הוא קצת מורכב. אני רוצה להציע קריאה אחרת לסיפור הזה, ובואו נדפדף. "וירדו שלושה משלושים ראש, ויבואו אל קציר, אל דוד, במערת עדולם, וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, ודוד אז במצודה, … פלשתים עד בית לחם". דוד חונה למטה ופלשתים חונים בבית לחם. "ויאמר דוד, מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער? ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, ויסעו לדוד. ויסך אותם ליהוה". אלה עשו שלושת הגיבורים. עכשיו, למי שקצת מבין בכישוף מבין שבעצם דוד עשה פה כישוף מאד דומה לכישופים שדיברנו עליהם קודם. זאת אומרת, דוד כדי לנצח במלחמה ביקש מים דווקא מהמקום שבו חונים האויבים שלו, כי באמצעות המים האלה הוא מקבל את המים של ה-את הכוח של האויבים. עכשיו יש שתי אפשרויות, או שהוא שותה את המים האלה, ואז הוא כביכול מקבל את הכוח, הוא כעצמו, דוד, כמצביא של זה, מקבל את הכוח ואז הוא יכול לנצח אותם. או שהוא נוסך אותם לאל מלחמה שלו, שבמקרה הזה יהוה. ככה הוא מרוויח פעמיים. גם הוא מעניק לאל מלחמה שלו את הכוח של האויבים שלו, זה הכישוף. וגם מתחנף לאל מלחמה, אולי הוא יעזור לו יותר. אז פתאום כשאנחנו רק מסירים כמה תוספות מתגלה הרובד המאגי של הסיפור, שהוא הסיפור המקורי. ואחריו בא סופר שכנראה או לא הבין את ה-, בלי להכיר את הכישוף הזה הסיפור גם ככה נראה די מוזר. למה דוד, אם לא מכירים את הכישוף. למה דוד יבקש פתאום מים מהזה. ואז הסופר שלא הבין השלים מתוך ההיגיון שלו, הוא ביקש כי פתאום התחשק לו.

דוברת מהקהל: אמרת או שהוא לא הבין, או מה? מה האופציה?

מרצה: האופציה השנייה זה שהוא הבין טוב מאד אבל הוא רצה להסוות את השימוש במאגיה, כי,

דוברת מהקהל: כי זה היה אסור.

מרצה: כי זה היה אסור בתקופה שלו. שבמקרה הזה,

דוברת מהקהל: אני חשבתי שאולי הוא לא מבית דוד, אולי הוא, אתה יודע, המאבק הזה, איזה מלך יותר מפואר.

מרצה: כן, איזה מלך, אבל פה זה לאו דווקא מציג את,

דוברת מהקהל: זה מציג את דוד כקפריזי.

מרצה: כן, זה נכון. אבל בעיקר זה מעלים לנו את המאגיה מהסיפור. זאת אומרת, ולכן או שהוא פשוט לא הבין, ולכן הוא השלים כמיטב הבנתו ולהשמיץ את דוד. או שהוא הבין מצוין אבל רצה להסוות את זה. זה בעצם שתי האפשרויות שיש כאן. במקרה הזה אני נוטה לראשונה. נראה לי שהוא לא הבין, אח"כ אנחנו נבין למה אני חושב את זה. השאלה הנשאלת אם הוא נגיד לא הבין, או רצה להסוות את האופי המאגי של הסיפור, למה הוא בכלל השאיר את הסיפור. היה פשוט יכול להשמיט אותו.

דוברת מהקהל: אם הם ניצחו במלחמה הוא רצה להראות שאלוהים איתם.

מרצה: נכון, אבל בטקסט הסיפור הזה מופיע אחרי שהם ניצחו במלחמה. זה כאילו מין פלאשבק כזה. אז יש לי שתי תשובות. תשובה אחת זה היחס לטקסט ולדברים, דברים כדברים שנאמרים, בתקופת התנ"ך, כאילו מין יחס של כבוד לסיפור בגלל שהוא קיים, או שבגלל שהוא סופר התפקיד שלו זה להעתיק סיפורים ולא להשמיט אותם. ולכן הוא יכול לבאר סיפור אבל הוא לא יכול להתעלם ממנו, כי זו לא העבודה, בתור סופר העבודה שלו היא לכתוב.

דוברת מהקהל: כמו מתרגם.

מרצה: כן, בדיוק. בדיוק. ממש משהו כזה. הוא סופר כמעתיק.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: וגם היחס לדברים בכלל בתנ"ך, יש לנו למשל בספר שמואל שעלי אומר לשמואל "ואל תפל מדבריו ארצה". הוא אומר לו בעצם אומר לו "תגיד לי את כל מה שהוא אמר, אל תשמיט". אבל הוא אומר אל תפל מדבר ארצה. זאת אומרת, הדבר, המילים, אי אפשר להעלים אותם, אם אתה לא תגיד אותם הן יפלו והן יישארו. מתייחסים למילים כאל משהו שממש קיים. ולכן אין בכלל אפשרות להשמיט אותן. זה הסבר אחד. הסבר השני, שמתחבר יותר לעריכה המגמתית, אומר שאם הוא לא היה משנה את הסיפור אנשים היו ממשיכים לספר את הסיפור בנוסח המאגי שלו, כדי להשתלט כאילו על הסיפור העממי אז הוא צריך ליצור סיפור אחר שאנשים יבינו "כן, הוא עשה את זה בעצם זה היה כי הוא",

דוברת מהקהל: זאת אומרת, המאגיה אסורה ולכן אל תעשו את זה. כי זה,

מרצה: לא, כי אם הסופר לא היה משנה את הסיפור אנשים היו ממשיכים לספר את הסיפור בנוסח המאגי שלו. הסופר רוצה בעצם להשתלט על הסיפור, אז הוא מספר וריאציה אחרת שתחליף את הגירסה הקיימת. כי אם הוא היה משמיט את זה לגמרי פשוט אנשים היו ממשיכים לספר את הנוסח שהוא לא מעוניין בו.

אז רגע, עוד לא. אוקיי, בסדר.

עכשיו נעבור.

דוברת מהקהל: מותר?

מרצה: כן. אוקיי, עכשיו נחזור שנייה לנושא של השבעות. דיברתי על זה בקצרה קודם. איך עובד הנושא של ההשבעות, עכשיו בהרחבה יותר.

דוברת מהקהל: אמרת משהו על שבע פעמים.

מרצה: נכון, זה בד"כ יהיה שבע פעמים, יש גם מספרים אחרים. אבל הרעיון הוא שאנחנו חוזרים על איזו שהיא מילה מסוימת, מספר פעמים. בגלל שמספר שבע הוא נתפס כמספר לא עגול, לא שלם, כאילו הוא שואף להיות שמונה, שהוא מספר עגול, שכל אחד מקבל מענה. כמו במוסיקה, שיש לנו שמונה תיבות, כי כל אחת מובילה איזה שהוא מתח שנסגר, ומתח שנסגר, ומתח, זהו. עכשיו, נכון? אז המציאות, הטבע, איך שלא תקראו לזה, אנחנו מהפנטים אותה, מכניסים אותה למין טראנס כזה שהיא מתרגלת לפעולה שאנחנו עושים. ואז בפעם השמינית שאנחנו לא עושים את זה היא כבר, כבר רגילה, נכון? אז היא מבצעת את זה בעצמה. ככה משפיעים על המציאות. מכניסים אותה לטראנס, מהפנטים אותה, איך שלא תקראו לזה. ואז היא מבצעת את הדברים בעצמה. עכשיו בהקשר הזה בואו נקרא, מי רוצה לקרוא הפעם?

דוברת מהקהל: מה? את כל העמוד?

דוברת מהקהל: רק חצי, ואחר כך,

דוברת מהקהל: ואחר כך נראה? טוב. "ויהי כאמור יהושע אל העם ושבעה כוהנים נושאים שבעה שופרות היובלים לפני ה', עברו ותקעו בשופרות, וארון ברית ה' הולך אחריהם, והחלוץ הולך לפני הכוהנים, … השופרות, והמאסף הולך אחרי הארון הלוך ותקוע בשופרות. בעת העם ציווה יהושע לאמור: לא תריעו ולא תשמיעו את קולכם, ולא יוצא מפיכם דבר, עד יום אומרי אליכם הריעו והריעותם. וייסב ארון ה' את העיר הקף פעם אחת, ויבואו המחנה וילינו במחנה. וישכם יהושע בבוקר ויישאו הכוהנים את ארון ה' ושבעה כוהנים נושאים שבעה שופרות היובלים לפני ארון ה', הולכים הלוך ותקעו בשופרות והחלוץ הולך לפניהם והמאסף הולך אחרי ארון ה', הלוך ותקוע בשופרות. ויסעו את העיר ביום השני פעם אחת, וישובו המחנה. כה עשו ששת ימים. ויהי ביום השביעי וישכימו בעלות השחר ויסעו בו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים. בסוגריים, רק ביום ההוא סבבו את העיר שבע פעמים. ויהי בפעם השביעית תקעו הכוהנים בשופרות ויאמר יהושע אל העם: הריעו, כי נתן ה' לכם את העיר. ויריעו העם תרועה גדולה, ותיפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו ילכדו את העיר".

מרצה: כן, יש לנו פה סיפור קלאסי של השבעה. ההשבעה הזאת מתבססת על העיקרון שההקפה היא אקט של שליטה, אם אני יכול להקיף משהו אז אני יכול לשלוט אותו ולשלוט בו ולכבוש אותו. נכון? כמו שאני יכול לתפוס משהו, יכול להקיף אותו. אז ההקפה של העיר מסמלת את השליטה בה. כמו שהאדמו"ר מאיר אריאל אומר "אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות", הוא לא יכול לשלוט בה. אז ההקפה מסמלת שליטה, ולכן אחרי שבע פעמים שהם הקיפו את העיר החומות נפלו.

עכשיו, מי לא עוסקת בכישוף? (צוחק)

דוברת מהקהל: על בסיס יומי.

מרצה: על בסיס יומי עוסקת.

אני רוצה להראות לכן שלא רק שאתן מכשפות, כפועל, אלא שאפילו הכישוף שלכם מצליח.

דוברת מהקהל: יו, זה מסוכן?

מרצה: זה מעורר פחד באנשים, זה נכון.

דוברת מהקהל: אני בכיף, זורמת.

מרצה: יאללה.

דוברת מהקהל: זה המעשי שדיברת עליו?

מרצה: אז ככה. עכשיו בסתיו, הימים מתקצרים, ומיום ליום הלילות יותר ארוכים, הימים יותר קצרים. כמות החושך עולה, והחושך מתעצם מיום ליום. זאת אומרת, כל יום יש לנו יותר חושך מהיום הקודם, נכון? הלילה יותר ארוך, ויותר אפל. וזה מעורר פחד של מה יקרה.

דוברת מהקהל: בסוף … הביתה.

מרצה: נכון, אם כל יום הלילה יותר ארוך אנחנו מפחדים שבסוף ייגמר לנו היום לגמרי. לילה זה חשוב, אבל כמובן שאנחנו צריכים איזה שהוא איזון בין היום ללילה, וההתארכות של הלילות מעוררת פחד שבסוף יהיה רק לילה. ולכן אנשים מרגישים צורך לעשות איזה שהוא התערבות מאגית כדי, מה לעשות?

דוברת מהקהל: להחזיר את היום.

מרצה: הם רוצים להחזיר את האור, אבל מה להפסיק?

דוברת מהקהל: את נדידת השמש צפונ-, אני לא יודעת.

מרצה: אוקיי, מה שאנשים בעצם, המטרה של הטקס המאגי היא לא לבטל את החושך רק את ההתעצמות של החושך. נכון? כי אנשים לא מפחדים מעצם זה שיש לילה, לילה כאמור זה דבר חיוני. אבל המטרה היא לשנות את הכיוון במקום שהחושך יתעצם שהאור יתעצם. ואיך משיגים התעצמות של אור?

דוברת מהקהל: מדליקים נרות.

מרצה: מדליקים נרות, נכון, בהתחלה. אחד, ואח"כ שניים,

דוברת מהקהל: אתה מדבר על חנוכה?

מרצה: נכון. מדליקים נרות בחג, ואח"כ שניים, ואח"כ שלושה, וזה בעצם ההתעצמות של האור. וזה טקס שהמטרה שלו היא? התעצמות האור, במקום התעצמות החושך. למה אנחנו מדליקים עם שמש? כדי לזכור את המטרה של הטקס, המטרה המקורית של הטקס היא לשמר את הגחלת של האור, שהאור לא יאבד. לכן השמש הוא מסמל את הגחלת של האור שכל הזמן נשארת, וממנה אנחנו מדליקים את הנרות כל יום אחד יותר. מתי כל זה, אוקיי, עכשיו צריך לדבר על המספר. נכון, אמרנו שההשבעה מתבססת על המספר 7, בכל זאת יש לנו 8 נרות. מה זה העוד אחד הזה?

דוברת מהקהל: מבחינת החנוכיה לאיזון. אני יודעת?

מרצה: כמו ליווי כזה ש-, אחרי שכבר הפנטת ואחרי שכבר היא השתכנעה והאור מתעצם, אז אנחנו בעצם עושים עוד נר אחד כדי ללוות אותה במהלך הזה של הזה.

עכשיו אנחנו נעבור לשקופית הבאה. שאני ממחיש את זה. הלילה האפל ביותר בשנה הוא נמדד בשני ממדים. נכון? יש לנו, אחד, את האורך של הלילה, שזה ב-21 בדצמבר, זה הלילה הארוך ביותר. 21 בדצמבר זה תאריך לועזי בגלל שזה שנת שמש. האספקט השני, של האופל, זה בעצם לילה בלי ירח. נכון? כי גם הלילה הכי ארוך אם יש ירח הוא יהיה מואר. אז אנחנו בעצם מחפשים את הלילה ללא ירח שהכי קרוב ל-,

דוברת מהקהל: ל-21.

מרצה: ללילה הארוך ביותר בשנה. ואתם תראו שתמיד זה יוצא שהנר השביעי הוא בלילה הזה, האפל ביותר, זה סיום ה-,

דוברת מהקהל: וואלה?

מרצה: זה סיום ההשבעה בעצם, ובלילה הבא, כשהוא כבר יותר מואר כי יש בו כניסת ירח, זה השמיני, זה כבר התעצמות האור. אנחנו מלווים את ה-, אחרי שהמציאות התהפנטה כבר ונכנסה לטראנס שלה והשתכנעה אנחנו מלווים אותה בעוד נר אחד כבר לכיוון האור.

דוברת מהקהל: לא ידעתי את זה. וואלה.

מרצה: זאת אומרת, המספר שבע בעצם נשמר פה, כי הוא הלילה האפל ביותר, ובגלל שהכישוף מצליח אז אנחנו מוסיפים עוד לילה אחד, ומשם האור כבר עולה, הירח מתמלא ואחרי זה הלילות מתקצרים.

דוברת מהקהל: ולא צריך את הכישוף.

מרצה: נכון, עד שמתי שהוא בקיץ זה מתחיל להשתנות, ועוד פעם אנחנו,

דוברת מהקהל: אז מה אנחנו רואים פה? מה זה הדיאגרמה הזאת?

מרצה: זה פשוט מהיומן שלי, צילמתי. רואים פה נר שביעי, נר שביעי הוא בליל ללא ירח. והנר השמיני הוא כבר בלילה שיש בו מעט ירח.

דוברת מהקהל: וכל היתר, מה זה?

מרצה: לא, זה סתם, חלק מהיומן.

דוברת מהקהל: אוקיי. פשוט סימנת את הנקודה ש-,

מרצה: אני אפילו לא סימנתי, יש ביומן את המצבי ירח.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: אז לבד זה,

דוברת מהקהל: בעצמו.

מרצה: זה מופיע שם. זה מצבי ירח אסטרונומי, אגב, שהוא כאילו יותר מדויק. אז, אוקיי. עכשיו,

דוברת מהקהל: בטח לא מצליחה לקרוא, זה נורא קטן.

מרצה: נכון, זה לא יצא לי כ"כ,

דוברת מהקהל: זה כל החודש? זה שבועיים.

מרצה: זה שבועיים. זה פשוט השבועיים שיש בהם את חנוכה.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: נר 1, נר 2, נר 3, נר 4.

דוברת מהקהל: אני רואה.

מרצה: זה של חנוכה הקרוב, במקרה לקחתי. זה עובד בכל שנה.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: זה עובד בכל שנה, פשוט,

דוברת מהקהל: זה לא עובד כל 19 שנים? סתם.

מרצה: לא, זה עובד כל שנה. זה פשוט לקחתי דוגמא מהשנה הקרובה, כי עוד מעט חנוכה וכולם שמחים. זה טקס שהוא לא במקרא, אבל אני מצאתי לנכון להביא אותו, פשוט כי הוא דוגמא ממש ממש טובה מהחיים, לנושא של השבעה. והסיפור של יריחו כמובן מהתנ"ך, אבל הוא קצת לא ברור, נכון שלמדנו אותו בבית ספר, לא כ"כ הבנו למה פתאום החומות נופלות ומה הקשר, הם הקיפו. ובעזרת … של חנוכה פתאום קצת יותר קל להבין את התפיסה של ההשבעה, איך זה עובד.

אוקיי. עכשיו אני ארחיב טיפה על מאגיה סימפתטית. אז אמרנו שבמאגיה סימפתטית הדומה גורר את הדומה. שוב, צריך לזכור שזה חוק טבע, אם אנחנו עושים משהו שדומה הוא באמת יגרור את הדבר הדומה, וזה גם כישוף וודו שנתנו דוגמא, למרות שהוא לא בדיוק מהמקרא. זה גם מאגיה סימפתטית. נכון? כי אנחנו עושים משהו לבובה, וזה קורה לדמות שדומה לה.

דוברת מהקהל: … שנתת קודם עם המים,

מרצה: נכון, גם נסך מים מוריד גשם, זה גם. עכשיו בוא נקרא סיפור מוזר. סיפורים הם מוזרים. אולי אני אקרא הפעם. הרקע לסיפור הוא בצורת מאד מאד כבדה. וארוכה. שעשתה רעב. כולם רוצים,

דוברת מהקהל: גשם.

מרצה: גשם. זה הרקע לסיפור. "וייגש אליהו אל כל העם ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים. אם יהוה אלוהי לכו אחריו. ואם הבעל, לכו אחריו. ולא ענו העם אותו דבר. ויאמר אליהו אל העם: אני נותרתי נביא ליהוה לבדי, ונביאי הבעל 450 איש, ויתנו לנו שניים פרים ויבחרו להם הפר האחד, וינתחהו וישימו על העצים, כי באש לא ישימו. ואני אעשה את הפר האחד, ונתתי על העצים ואש לא אשים. וקראתם בשם אלוהיכם ואני אקרא בשם יהוה, והיה האלוהים אשר יענה באש הוא האלוהים. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר. ויאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפר האחד, ועשו ראשונה, כי אתם הרבים. וקראו בשם אלוהיכם ואש לא תשימו. ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו, ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים, לאמור הבעל עננו. ואין קול ואין עונה. ויפסחו על המזבח אשר עשה, ויהי בצהריים ויהתל בהם אליהו ויאמר: קראו בקול גדול, כי אלוהים הוא, כי שיח וכי סיג לו, וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ. ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברחמים עד שפוך דם עליהם. ויהי כעבור הצהריים … עד לעלות המנחה, ואין קול ואין עונה, ואין קשב. ויאמר אליהו לכל העם: גשו אלי. ויגשו כל העם אליו. וירפא את מזבח יהוה ההרוס, ויקח אליהו שתי עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר יהוה אליו לאמור ישראל יהיה שמך. ויבנה את האבנים מזבח בשם יהוה, ויעש תעלה … זרע סביב למזבח. ויערוך את העצים וינתח את הפר וישם אל העצים. ויאמר: מילאו ארבעה כדים מים. ויצקו על העולה ועל העצים. ויאמר: שנו. וישנו. ויאמר: שלשו. וישלשו. וילכו המים סביב למזבח, וגם את התעלה מילא מים. ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר: יהוה, אלוהי אברהם יצחק וישראל, היום יוודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך. ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני יהוה, ענני. … העם הזה כי אתה יהוה האלוהים, ואתה הסיבות את ליבם אחורנית. ותיפול אש יהוה ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה ליככה. וירא כל העם וייפלו על פניהם, ויאמרו: יהוה הוא האלוהים, יהוה הוא האלוהים. ויאמר אליהו להם: תפסו את נביאי הבעל, אל יימלט איש מהם. ויתפסו … אליהו אל נחל הקישון וישחטם שם. ויאמר אליהו לאחאב: עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם. וילך אחאב לאכול ולשתות, ואליהו עלה אל ראש הכרמל, ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו, ויאמר לנערו: עלה נא, הבט דרך ים. ויעל ויבט ויאמר: אין מאומה. ויאמר שוב שבע פעמים, ויהיה בשביעית ויאמר: הנה עב קטנה … אולם ים. ויאמר: עלה, אמור אל אחאב אסור ורד ולא יעצרך הגשם. ויהי עד כה ועד כה, והשמיים יתקדרו עבים ורוח, ויהי גשם גדול".

דוברת מהקהל: זה סיפור נורא.

מרצה: זה סיפור נורא. אבל חוץ מזה שהוא נורא הוא גם קצת מוזר. למה הוא מוזר? כי אנחנו זוכרים שהמטרה שלנו היא להוריד גשם. נכון? למה בסיפור הם שופכים מים?

דוברת מהקהל: כאילו להראות שהאש,

מרצה: להמחיש את הנס שבאירוע. אנחנו רואים סיפור מאד מאד מוזר. אנחנו רוצים להוריד גשם, כל הסיפור סביב אש, ובסוף באמת יורד גשם. מריח קצת כאילו יש פה עריכה. נכון?

דוברת מהקהל: כאילו יש פה שני סיפורים שהתערבבו.

מרצה: שני סיפורים שהתערבבו. נכון. בואו נראה עכשיו אם אנחנו מוציאים סיפור אחד מה קורה. "ויאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם את הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים וקראו בשם אלוהיכם. ויקחו את הפר אשר נתן להם, ויעשו ויקראו בשם הבעל לאמור, הבעל עננו. ויקראו בקול גדול, ו… כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם. ויקח אליהו שתים עשר אבנים ויבנה אבנים מזבח, ויעש תעלה … וזרע מסביב למזבח, ויערוך את העצים … את הפר וישם על העצים. ויאמר: אמדו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים. ויאמר: שנו, וישנו. ויאמר שלשו, וישלשו. ויכון מים מסביב למזבח וגם את התעלה מילא מים. ויהי בעלות המנחה וייגש לאלוהי ויאמר: יהוה, אלוהי אברהם, יצחק וישראל, ענני יהוה, ענני. ותיפול אש יהוה ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לכחה. ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו עבים ורוח, ויהי גשם גדול". זאת אומרת, יש לנו פה סיפור קלאסי על נסך מים, טקס של נסך מים שאליהו עשה. הנסך מים הזה בסיפור המקורי גרם להורדת גשם. וסופר שבא אחר כך רצה להסוות את האופי המאגי של הסיפור, ולכן הוא המציא את כל הסיפור הזה, עם ה-,

דוברת מהקהל: …

מרצה: שבעצם המים הם לא כדי להוריד את הגשם, המים הם כדי להאדיר את שמו של אלוהים. אבל ממשהו צדדי מתגלה שהמים היו בעצם הדבר העיקרי בסיפור. הנסך מים הזה. מה אני אוהב בסגנון של אליהו? שהוא משתמש במאגיה סימפטית, נכון? הוא מוריד, הוא עושה נסך מים, עכשיו אנחנו גם יכולים להבין יותר על הדרך של הנסך. נסך בעצם הוא תלוי בסדקים, כי צריך את הירידה של המים לתהום. לשפוך מים זה לא יוריד גשם, אבל הוא עושה, איך הוא יוצר את האפקט של הסדקים האלה, זה שהוא לוקח אבנים,

דוברת מהקהל: ועצים.

מרצה: כן, הוא לוקח 12 אבנים ואז יש לנו את הסדקים בין האבנים. ולמה הם עושים את התעלה? נכון, בסיפור זה נראה כאילו הם עושים את התעלה כדי להמחיש, לא יכולתי להדליק כי היה לי תעלה של מים, נכון? זה נראה. אבל התעלה היא בעצם כמו דרך להחדיר את המים למי תהום. משתמשים בתעלות האלה בנסכים ובמסכות. מסכות זה לא מה שאנחנו, מסכה לפנים, אלא מתקן לנסך. יש תעלה מסביב למקום שאליו שופכים את אותו דבר. אז בעצם התעלה היא חלק גם מהנסך מים. זה אחד התיאורים הכי מפורטים שיש של נסך מים בתנ"ך. ומדהים איך שכל הפרטים המהותיים של הטקס המאגי של הנסך מתפרשים בסיפור אחרי שהסופר ערך אותו כאילו הם בכלל אקטים שנעשו כדי ליצור איזה שהוא נס. אבל אותם פרטים עצמם הם מגלים לנו איך באמת היו עושים טקסי נסך, יש לנו את הסדקים של האבנים, ויש לנו את התעלה.

דוברת מהקהל: מה אנחנו יודעים על חוני המעגל? הוא סתם עמד בתוך עיגול, נכון? הוא לא עשה את כל זה.

מרצה: לא, חוני לא, חוני זה לא מקרא, שם יש חוקים אחרים. חוני המעגל זה יותר סיפור שבוחן יחס בין מאגיה לבין אלוהות. זאת אומרת,

דוברת מהקהל: הוא קצת עשה שביתה שם.

מרצה: הוא עשה שם שביתה, והוא דיבר עם אלוהים. ואלוהים גם התחכם לו. זאת אומרת, יש לנו גם בתנ"ך את הדברים האלה, אני בחרתי לא להיכנס כי זה דברים הרבה יותר מורכבים, כי כמו שאמרתי, המאגיה היא חוקי טבע. נכון? עושים את המאגיה וזה משפיע ישירות על המציאות. ותפילה זה תפילה. אפשר לעשות את זה ביחד, כלומר, אנחנו רואים שהוא גם עשה את זה פה ביחד, כי בכל זאת הוא שם את הפר, גם בסיפור המקורי, אגב. זאת אומרת, גם בסיפור המקורי הוא שילב בין עבודת אלוהים לבין טקס מאגי. אבל ההתנגשות של הדברים האלה זה יותר מורכב, זה להרצאה נפרדת. כשלאל יש אינטרס אחר מהאינטרס של המאגיה זה מסבך את כל העניין.

דוברת מהקהל: הרצאה נוספת, בוא תעבור.

מרצה: וזה יותר מורכב. אבל נלך על הפעמים שהם מתואמים ביניהם. אז אנחנו רואים שהוא באמת משלב פה גם טקס של קורבן וגם את הטקס המאגי. הטקס המאגי פה מתואר בפירוט רב מאד. למישהו יש מושג למה, מה זה אומר שנו, וישנו? וישלשו, ישלשו? מה זה הדברים האלה?

דוברת מהקהל: פעם ופעמיים. פעם שנייה,

מרצה: כן, אבל למה?

דוברת מהקהל: ופעם שלישית.

דוברת מהקהל: לא.

דוברת מהקהל: לא לזה התכוונת, אוקיי.

מרצה: אבל למה הוא אומר להם? למה לא פשוט תשפכו מים וזהו? הרי נסך, תשפכו מים, מה הסיפור? פעמיים, שלוש.

דוברת מהקהל: זה גם כדי להעצים.

דוברת מהקהל: זה משהו טקסי. כלומר, קודם כל הוא רצה לשתף את העם בסיפור הזה. הוא נתן להם את העבודה. הוא ניצח,

מרצה: הוא ניצח, נכון. נחזור רגע להשבעות. נכון, אמרנו שזה לא חייב להיות שבע. ושהסיבה שזה דווקא שבע זה ששבע הוא מספר לא שלם. ובעצם זה מגרה את המציאות, את הטבע, או איך שלא תקראו לזה, להשלים. ולכן אם יש לנו ארבעה כדים, אבל אנחנו שופכים פעם אחת, ארבעה כדים, פעם שנייה פעמיים ארבעה כדים. ופעם שלישית שלוש פעמים ארבעה כדים. עכשיו אנחנו כאילו הפנטנו את המציאות, עכשיו היא שואפת לארבע, נכון? השלוש לא שלם והארבע שלם. לעשות עכשיו עוד יותר, הכמות של המים עולה ואז יהיה גשם חזק. נכון? אז בעצם אליהו פה, וזה מה שאמרתי שאני אוהב את הסגנון שלו, הוא השתמש בהכל. הוא עשה מאגיה סימפתטית לפי כל הזה, סדקים ותעלה, והוא שילב ביחד עם זה גם קורבן לאל שלו, והוא השתמש גם בעיקרון של ההשבעה,

דוברת מהקהל: הרבה ועוד אחד.

מרצה: נכון, עם אחד ועוד אחד, וההתעצמות של המים. זאת אומרת, קודם אחד ואח"כ פעמיים, ואח"כ שלוש. ההתעצמות הזאת של הכמות של המים. ואנחנו נגלה עוד משהו שהוא עשה. אנחנו רגילים מבית ספר, שלמדנו את הסיפור הזה, שזה אליהו לעומת נביאי הבעל. נכון? נדמה שמנוגדים אחד לשני. בסיפור המקורי, אם בכלל, עשו פעולה משותפת. כי היה הבצורת כ"כ כבדה, היא הפריעה גם לבני ישראל וגם לכנענים. אז הם התאגדו ביחד לעשות פעולה משותפת. השיטה של הכנענים היתה מאד מאד מאד דומה לנסך מים, והיא היתה נסך דם. זה נשמע מזעזע, אולי זאת אחת הסיבות שהפולחן הישראלי התנגד מאד לפולחן הכנעני, שכתוב לא תעברו בניכם באש, וכל הדברים האלה. יכול להיות שזה היה להם מזעזע בעיניהם. אבל הטקס שהם עשו זה היה נסך דם. למה נסך דם? מתוך התפיסה שהמים הם כאילו החיים, דם מסמל חיים, והמים הם כאילו החיים של השדות. אז כמו שהגשם מחיה את השדות, את האדמה, אז בעצם,

דוברת מהקהל: אז למה הם לא הצליחו?

מרצה: לא שהם לא הצליחו. זה לא שהם לא הצליחו, הפעולה המשותפת היא יצרה את ה-,

דוברת מהקהל: גם הדם וגם המים.

מרצה: כן. בסיפור המקורי הם מתחילים,

דוברת מהקהל: אז למה הוא שחט אותם?

מרצה: הוא לא שחט אותם בסיפור המקורי.

דוברת מהקהל: בסיפור המקורי הוא לא שחט אותם.

מרצה: הוא לא שחט אותם. בסיפור המקורי נביאי הבעל התחילו לעשות את ה-,

דוברת מהקהל: שפיכת הדם.

מרצה: שפיכת הדם, את נסך הדם שלהם. והוא הצטרף עם הנסך מים, ובסוף הגשם ירד. וזה הסיפור המקורי. אנחנו רואים באיזה אומנות העורך הוציא את העוקץ לחלוטין מהסיפור המקורי. לקח את כל האלמנטים בסיפור המקורי, נתן להם משמעות אחרת, ויצר סיפור אחר לחלוטין, שאמנם הוא טיפה מנותק מהרצף, אבל הוא בפני עצמו סיפור שלם ויפה. מזעזע אמנם אבל סיפור,

דוברת מהקהל: מזעזע. הוא לא עשה לאליהו שירות טוב פה.

מרצה: תלוי באיזה עיניים של מי. נכון. אבל הנקודה היא שכשהסופר המקראי רוצה להוציא את העוקץ המאגי, והוא יודע לעשות את זה בצורה יסודית, מאד. ולכן אני אומר שבסיפור הקודם הוא פשוט לא הבין, והוא השלים משהו שהיה נראה לו פחות או יותר כמו השלמה כזאת. עכשיו לשאלתך למה זה היה בתמונת קאבר של האיוונט. בגלל זה, בגלל שזה קטע מאד מאד יפה שגם מתאר בצורה מאד מפורטת טקס מאגי, וגם הטקס עצמו הוא יפה, כי הוא מכיל הרבה אלמנטים. מכיל נסך ומאגיה סימפתטית, והשבעה, ופולחן של שתי תרבויות שונות. ואיך שזה מתחבר. אז זאת הסיבה שבחרתי בו, כי הוא טקס מאד יפה, שהסופר המקראי החליט להעלים לנו אותו, ואנחנו עכשיו משחזרים אותו. מה שמאד יפה, שעוד אפשר לשים לב, זה הדרך עבודה של הסופר המקראי, כמו קודם, הוא לא מוחק, הוא רק מוסיף. כל השינוי העמוק הזה במשמעות של הסיפור הוא כולה על ידי תוספות ולא על ידי מחיקות, וזה די מדהים, כי היום כשאנחנו רוצים לערוך משהו אנחנו דבר ראשון מוציאים את הדברים שאנחנו לא רוצים.

דוברת מהקהל: כן, כן.

מרצה: ופה הוא רק מוסיף.

דוברת מהקהל: זה יפה, אבל נראה לי שהוא קצת הגזים.

דוברת מהקהל: לא, אולי היה אסור למחוק.

דוברת מהקהל: נכון.

מרצה: זה פחות של אסור, זה יותר כי לא אופציה בכלל.

דוברת מהקהל: אוקיי, לזה אני מתכוונת, שלא כאילו,

מרצה: לא כאילו אני רוצה אבל אסור לי. לא אופציה, זה פשוט לא העבודה שלו, זה לא מה שהוא עושה.

דוברת מהקהל: זה נראה כאילו הוא לא עשה את זה לבדו. כאילו,

מרצה: ברור.

דוברת מהקהל: הוא הרחיק לכת.

מרצה: ברור, ברור, זה אסכולה שלמה של סופרים, כשאני אומר סופר אני לא מתכוון בהכרח לבן אדם אחד. זו אסכולה שלמה. אבל אנחנו רואים את השיטת עבודה שלו. רואים שהוא לקח כל פרט ונתן לו משמעות אחרת, ויצר סיפור שמעלים את האספקט המאגי של הסיפור, ואנחנו צריכים לשחזר אותו. עכשיו, אנחנו במאגיה סימפתטית כמובן. אני רוצה לדבר על מושג מימזיס. מישהי יודעת מה זה מימזיס?

דוברת מהקהל: ההפך. לא, בעצם, ההפך מסימפתטי. סתם, זה ניחוש.

דוברת מהקהל: וואי, וואי, וואי. אני אומרת וואי, כי ידעתי ועכשיו אני לא מצליחה בכלל להתפקס מה זה. זה סקציה, מימזיס.

מרצה: נכון. מימזיס זה מושג,

דוברת מהקהל: קראתי אותו בטח כשהייתי בת 20. אני לא זוכרת כלום.

מרצה: מימזיס זה מושג מהפילוסופיה היוונית, ביוון הקדומה. זה מהתחום של התיאוריה של האמנות. מימזיס המשמעות של זה זה חיקוי. הפילוסופיה היוונית מפרידה בין אומנויות שהן חיקוי של המציאות, כמו ציור, אם מציירים ציפור הציור דומה לציפור.

דוברת מהקהל: זה מהמילה מימיקה?

מרצה: כן. אם מייצרים ציפור, יש דמיון בין המציאות לבין הציפור. אם מפסלים אז יש דמיון בין הפסל לבין הדמות, זה חיקוי של המציאות. ויש אומנויות שהן לא בקשר של חיקוי. למשל, מילה. אם אני אומר את המילה אריה, היא לא דומה לאריה. מה בכל זאת בין המילה לבין הדבר?

דוברת מהקהל: לפעמים יש קשר.

מרצה: נכון, יש יוצא מן הכלל שנקרא אונומטופאה, שהמילה מחקה את הצליל, כמו רשרוש, שמחקה צליל של רשרוש, אבל רוב המילים הקשר הוא קשר של ייצוג. המילה מייצגת את הדבר ולא מחקה אותו. ויש אומנויות כמו שירה, ששירה לא מחקה את הדברים אלא מתארת אותם, קשר ייצוג. לדעתכן, מאגיה סימפתטית תעבוד גם בייצוג, או שהיא עובדת רק בחיקוי?

דוברת מהקהל: אם זה ייצוג זה נורא מתוחכם. צריך להיות, אנשים צריכים להיות מאד ספרותיים. לא? הם צריכים להיות מתוחכמים.

מרצה: וזאת בדיוק התשובה. אז כן, מאגיה סימפתטית עובדת גם בייצוג, כלומר ב… ובדיוק כמו שאמרת, היא עובדת רק כשהמכשף הוא המומחה. עכשיו אני רוצה להכיר לכם מכשף שהוא וואחד מומחה. אני מדבר אתכם על מומחה מקצוען שלא כל אחד יכול להזמין אותו. מדובר על אחד שיושב לו בהרי עמון, אתם יודעים איפה זה עמון? איפה שרבת עמון, ליד רבת עמון, הרי היפים האלה שאנחנו רואים ליד ים המלח, בצפון ים המלח. הרים מאד מאד יפים וגבוהים, שם הוא יושב לו. והוא מכשף מקצועי. זאת אומרת, הוא בא כשמזמינים אותו. הוא לא זול, בוא נגיד את זה ככה. רק מלכים יכולים להרשות לעצמם לשכור את שירותיו. יושב לו ומחכה עד שאיזה מלך ייכנס לצרה או משהו, ו-,

דוברת מהקהל: שווה כל גרוש.

מרצה: והוא לוקח שכר טרחה נאה ביותר. ובוא נראה איך התנ"ך מתאר לנו את המומחה הזה. עכשיו אנחנו מדברים הרקע הוא בני ישראל עברו את ים סוף, הם באים והם מגיעים לקראת הכניסה לארץ מדרום. ובדרך הם כמובן, אם אתם זוכרים את הסיפור, שלא רצו לתת להם לעבור, ואז הם שחטו שם את העמונים. את אדום ומואב, לא רצו לתת להם לעבור. אדום ועמון לא רצו לתת להם לעבור, והם שחטו אותם. ואז מואב רואה אותם,

דוברת מהקהל: ואז הם השאירו שבט שם, נכון? בעבר,

מרצה: זה אחר כך, אנחנו עוד לפני. רק באים. נכון, אבל לפני. רק באים ו-. אוקיי. "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב, מערב לירדן יריחו. וירא בלק בן ציפור, הוא המלך של מואב, את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגור מואב מפני העם מאד, כי רב הוא. ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה. ובלך בן ציפור מלך למואב בעת ההיא. וישלח מלכים אל בלעם בן בעור פטורה אשר על הנהר בארץ בני עמון, לקרוא לו לאמור: הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי. ואתה לך הרו לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי יוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". תאור זה מהמילה ארור. זה לקלל. בעצם המלך מזמין מומחה,

דוברת מהקהל: קללה.

מרצה: כן, שהוא יודע שעליו אפשר לסמוך. מה שהוא מברך מבורך, ומה שהוא מקלל מקולל. אממה, בלעם הזה, המכשף הגדול, יש לו גם כבוד מקצועי, הסיבה שהוא כ"כ מוצלח זה שהוא לא עושה דברים סתם. והוא מסביר למואב, תשמע, אני אראה אותו, ואז אני אדע אם אני יכול לברך אותו או לקלל אותו. אומר לו "לא, לא, לא, תבוא בכל זאת". טוב, אז הוא מגיע. עומד על ההר, רואה את בני ישראל, ואז מה בא לו לעשות?

דוברת מהקהל: לברך.

מרצה: לברך אותם. ומי רוצה לקרוא? טוב, אני אקרא גם את זה. איך הוא מברך אותם. "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח אלוהים. וישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור, נאום הגבר סתום העין, נאום שומע אמרי אל אשר מחזה שדיך זה נופל וגלוי עיניים. מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל, כנחלים נטעו, כי גנות עלי נהר, כאהלים נטע יהוה, כארזים עלי מים. יזל מים ודליו וזרעו ומים רבים". השירה היפה הזאת ממחישה בדיוק את מה שדורית אמרה, שהוא צריך להיות מומחה. כדי לברך במילים ולהשתמש במאגיה סימפתטית בצורה של ייצוג, באמצעות מילים, ושזה יעבוד, צריך להיות משורר גדול ולשלוט היטב בשפה, וככה הוא עשה. ואנחנו רואים שהברכה הזאת באמת הצליחה לו ועובדת עד היום. למשל, "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" אנחנו רואים את זה אוהל טוב ואיזה משכן יפה אנחנו מתארחים היום. נכון? זאת הברכה של בלעם. וגם יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, אז פה הרבה … ואומרים לי "לא, ישראל מתייבשת", וכל מיני דברים כאלה. אבל אם אנחנו נבחן את הברכה לגופה אז נראה. מי מכאן התקלחה היום?

דוברת מהקהל: לא אני.

דוברת מהקהל: כי לא היה לי אור.

מרצה: אוי.

דוברת מהקהל: לא התקלחתי, כי באתי הביתה והיה חושך.

דוברת מהקהל: איך את מתעוררת בלי להתקלח? זה חלק מתהליך ההתעוררות.

דוברת מהקהל: לא.

דוברת מהקהל: לא?

דוברת מהקהל: אני מתקלחת בערב.

מרצה: בסדר. בערב,

דוברת מהקהל: שאלת, עניתי. זה הכל.

מרצה: אוקיי. אז כמה דקות התקלחת?

דוברת מהקהל: …

דוברת מהקהל: אני? קצר, זה היה עוד קר, המים היו קרים.

מרצה: כמה דקות?

דוברת מהקהל: חמש, אני יודעת? לא יודעת, מי יודע.

מרצה: נכון, קשה למדוד. גם אני אף פעם לא יודע כמה זמן. אבל,

דוברת מהקהל: אם זה בבוקר כשאת ממהרת לעבודה, אז את יודעת, שקצר.

דוברת מהקהל: כן, נכון. קצר.

דוברת מהקהל: זה בגלל השעון קיץ, שעון חורף, שהדוד דולק שעה אחרי שאני מתעוררת. סומכת על השמש של היום קודם.

מרצה: זהו. אז אנחנו באמת,

דוברת מהקהל: למה אתה שואל על המקלחת?

מרצה: כי זה השפע של מים.

דוברת מהקהל: תסביר לי את הקטע הזה של המימוזיס?

מרצה: מימזיס.

דוברת מהקהל: זאת אומרת, הוא פשוט אומר שהאוהלים שלכם יפים ובגלל זה אתם תנצחו? זה ה-,

מרצה: לא, הוא מברך אותם שהאוהלים יהיו יפים, שהמשכנות שלהם יהיו טובים. שהם יהיו כמו, שהם יהיו שופעים במים. כן, הבנתי, שזה מתאר את זה כאילו בהווה. כן, זה בדיוק המשמעות של ה-, זה בדיוק הנוסח של הברכה. שהוא מתאר את זה בהווה זאת הברכה. זה קורה. מה שהיום אנחנו כאילו אומרים שיהיה לך ככה וככה, אבל הנוסח של הברכה הוא,

דוברת מהקהל: אני מאחל לך.

מרצה: כן.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: הוא בלשון הווה.

דוברת מהקהל: זה כמו שלומדים בדמיון מודרך והכל,

מרצה: כן, אתה ככה,

דוברת מהקהל: עכשיו, אני עכשיו,

מרצה: נכון. וההוכחה שזה,

דוברת מהקהל: חיה בשפע.

מרצה: בדיוק. וההוכחה שהברכה שלו עבדה זה שהנה אנחנו באמת במשכן נאה ויפה, ושבאמת אנחנו בשפע של מים, בתקופה שזה נכתב בן אדם לא יכול היה להרשות לעצמו מקלחת בחודש. זהו, ובנימה אופטימית זו אם יש שאלות.

דוברת מהקהל: עכשיו כשאתה מדבר על זה, אז אני חושבת הרבה, עוד יותר דברים היו יכולים להיכנס, למשל הסיפור של שמשון, בזה שהיא חתכה לו את השערות. אז פתאום אין לו כוח. כזה. אבל יש המון סיפורים.

מרצה: יש המון, נכון. יש המון. אני די ככה התלבטתי בהתחלה לגבי איזה סיפורים לשים. והחלטתי לשים רק סיפורים שהתיאור של הטקס עצמו הם ברורים. למשל, בסיפור של בעלת האוב לא מסופר לנו מה היא עשתה. כתוב הוא בא אליה וביקש שהיא תעלה, והיא העלתה אותו והוא אמר ככה וככה. לא כתוב מה היא עשתה. אז אין לזה את הצבעוניות הזאת כמו שיש לנו בסיפור דוד, ששלח אותם, והם הלכו, והם … במחנה, והביאו, והוא עשה נסך. ואצל אליהו בכלל עם כל שלל הפרטים שם. ובבלעם לא כתוב הוא בירך אותם, כתוב את הברכה עצמה. אז אני בחרתי להביא רק סיפורים שממש מביאים את הפירוט של המעשה המאגי עצמו, את הטקס מאגיה עצמו.

דוברת מהקהל: ובכל זאת הוספת את שאול. למרות שלא ידוע מה היא עשתה.

מרצה: לא, הבאתי אותו בתור דוגמא ליחס, שאול הבאתי אותו בתור דוגמא ליחס במקרא למאגיה, לא בתור כישוף של המאגיה.

דוברת מהקהל: אוקיי.

מרצה: למדנו ארבעה כישופים. למדנו את הסיפור של מים לדוד המלך, למדנו את סיפור יריחו, עם ההערה לגבי חנוכה. ולמדנו את הסיפור של אליהו ונביאי הבעל. ולמדנו את אחת מברכות בלעם, אחת מתוך ארבע למדנו אותה. אז זה כישופים שלמדנו. הבאתי דוגמאות לגבי יחס במקרא, למעשה בשכבה האחרונה המאוחרת למאגיה. יש עוד, יש, כמו שאת אומרת, יש את, יפה הבחנת שזה באמת כישוף לעומת כל מיני דברים אחרים שיש בספר שופטים, שהם מעשי ניסים. כמו למשל שאלוהים זורק אבנים גדולות מהשמים, וכל מיני שטויות, ופירוטכניקה.

דוברת מהקהל: גדעון, מה הוא עשה?

מרצה: יש, יש. אבל נכון, הגזירה של השיער היא מאגית, אבל זה סיפור שפחות יש מה להגיד עליו. הסיפורים האלה הם היו מעניינים כי ראינו איך זה עובד עם הטקסט, איך הסופרים,

דוברת מהקהל: יותר מדי מדובר. הסיפור על שמשון והשיער, זה כאילו,

מרצה: כן. יש עוד דבר שאני,

דוברת מהקהל: מספרים את זה בסיפורי ילדים לתנ"ך,

מרצה: גם את זה לומדים הרבה, אבל לא את ה-,

דוברת מהקהל: לא, אבל את האלה לא לומדים הרבה, ולא, שמשון והשיער זה ברור לכל אחד שיש, שזה מאגי.

מרצה: נכון. פה חשפנו משהו שהוא לא גלוי בזה. נכון. ויש עוד משהו, נגיד יש כישוף שחוזר על עצמו הרבה פעמים במקרא שזה לא לחזור באותה דרך. כשאני מספר על זה,

דוברת מהקהל: באמת?

מרצה: כן, חוזר שלוש פעמים. לפחות. אולי ארבע. הרעיון הוא שאם עושים משהו אז לא חוזרים באותה דרך, כי כאילו החזרה באותה דרך מבטלת את המעשה. אם מוסרים … אז הוא הולך למסור אותו, וחוזר בדרך אחרת. וזה כישוף שחוזר על עצמו הרבה פעמים בתנ"ך. שאני אספר על זה משהו?

דוברת מהקהל: אני עושה את זה כל יום לעבודה. נוסעת בדרך אחת,

דוברת מהקהל: שלא תבטלי את העבודה שלך.

מרצה: כשאני מספר את זה אז הרבה, כשאני מספר את זה לאנשים הרבה אומרים לי "אה, גם סבתא שלי עושה את זה".

דוברת מהקהל: זה כישוף במובן הטוב? מה זאת אומרת? לא הבנתי את זה.

מרצה: כשאת הולכת לעשות איזו משימה, אז לא לחזור באותה דרך שבאת ממנה. כי זה כאילו מבטל את המשימה שעשית. או הפוך, אם את לא מרוצה מהתוצאות כן חוזר באותה דרך כדי לבטל.

דוברת מהקהל: אני אנסה את זה פעם.

מרצה: אז זהו, למה לא הכנסתי את זה? כי זה נראה לי פחות צבעוני, פחות, לא יודע.